<h1>פסקי או"ז — בכורות</h1>
<h2>דף ג:</h2>
שותפות הגוי פוטר מן הבכורה. ושרי לן להפקיע בכורות מקדושתן, שנקנה מקצתו לגוי. מצוה מן המובחר להקנות לגוי מגוף האם דבר שעושה אותה נבילה, והגוי יקנה במשיכה. ואחריו מצוה מן המובחר להקנות מגוף העובר כדברי ר"י זצ"ל. ודבר שעושה אותה נבילה. והגוי יקנה במעות לפירוש רש"י זצ"ל, ולפירוש רבינו תם זצ"ל במשיכת האם. ויאמר "פרה לעובריה אני מוכר לך". ולא יאמר "עובר פרתי אני מוכר לך". ואחריו מותר להקנות לגוי אוזן הבכור של עובר, ומקבל דמי האוזן מן הגוי ודיו.
כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה, ופטורין מפדיון בכור אדם ופטר חמור. אבל אין נותנין פדיון הבן ופדיון חמור אלא לכהנים בלבד. ישראלית דאיעברא מגוי, בנה חייב חמש סלעים. לויה דאיעברא מישראל וכל שכן מגוי בנה פטור מחמש סלעים. כהנת דאיעברא מישראל בנה פטור מחמש סלעים. איעברא מגוי חייב בחמש סלעים דכיון דנבעלה לגוי איתחילא קדושתה והויא לה זרה.
<h2>דף ו:</h2>
בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה וטריפה ושרצים אסור מן התורה. ואם ספיקא אזלינן לחומרא. פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין פרה פטורה מן הבכורה. ודג טמא שנמלח עם דג טהור אסור מדרבנן, ואם ספיקא אזלינן בה לקולא. וגוים שמוכרים דגים טהורים מלוחים, כל זמן שאין אנו רואים ביניהם דג טמא הרי הן מותרין. ועוד דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אפילו היכא דאיכא לברר. ואפילו אם נמצא דג טמא ביניהם, אם הוא מונח באמצע הדגים משליכו לחוץ וכולן מותרין אפילו ליכא ששים. ואי איכא ששים מותר לדברי הכל אם הוא מונח באמצע הדגים.
<h2>דף ז:</h2>
דג טמא שבלע דג טהור, מותר באכילה, ואפילו יצא לחוץ, דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תרנגולת שנמצא בה חיטה בפסח ונתבשלה עמה, אפילו ידוע ששהתה במעיה מעת לעת קודם שחיטה לא חשיב עיכול, ואסורה התרנגולת. אבל אם נמלגה עמה, השיב רבינו שמחה זצ"ל אם היא בעין שלא נמחת ויכול לזורקה, אנו מתירין אותה. ויש גאונים שאוסרים אותה.
<h2>דף יג.</h2>
לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ ומאחוריו וקוברו ואסור בהנאה. ולא ימיתנו לא במקל ולא בקנה, ולא ינעול דלת בפניו בשביל שימות. ואם עשה כן הרי זה לא יצא. מצות פדייה קודם למצות עריפה. כל המקיים מצות פטר חמור מעלה עליו הכתוב כאילו קיים מצות בהמה כולה.
כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה, ופטורין מפדיון בכור אדם ופטר חמור. אבל אין נותנין פדיון הבן ופדיון חמור אלא לכהנים בלבד. ישראלית דאיעברא מגוי, בנה חייב חמש סלעים. לויה דאיעברא מישראל וכל שכן מגוי בנה פטור מחמש סלעים. כהנת דאיעברא מישראל בנה פטור מחמש סלעים. איעברא מגוי חייב בחמש סלעים דכיון דנבעלה לגוי איתחילא קדושתה והויא לה זרה.
הלויים חייבים ליתן בכור בהמה טהורה שלהן לכהן, והכהן אינו חייב ליתנו לכהן אחר אלא מקיימו לעצמו וחייב לנהוג בו כל דין בכור.
<h2>דף כ.</h2>
סימן הוולד בבהמה דקה טינוף, דהיינו שהרועים אומרים נעצר רחמה, או שפולטת אבעבועות דם. וצריכים להראות לרועה חכם, אם יאמר שהיה וולד ותיפטר מן הבכורה. ובבהמה גסה שיליא, ובאשה שפיר ושיליא. הלוקח בהמה חולבת מן הגוי ולא ידענא אי טניף אי לא טניף אי ילדה אי לא ילדה ה"ז ספק בכור וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים, דחלב אינו פוטר בין בתוך זמנו בין לאחר זמנו. ובפטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו. והלוקח בהמה מניקה מן הגוי פטורה מן הבכורה, דלא מרחמא עליה אלא אם כן ילדה.
<h2>דף כג:</h2>
סימן הוולד בבהמה דקה טינוף, דהיינו שהרועים אומרים נעצר רחמה, או שפולטת אבעבועות דם. וצריכים להראות לרועה חכם, אם יאמר שהיה וולד ותיפטר מן הבכורה. ובבהמה גסה שיליא, ובאשה שפיר ושיליא. הלוקח בהמה חולבת מן הגוי ולא ידענא אי טניף אי לא טניף אי ילדה אי לא ילדה ה"ז ספק בכור וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים, דחלב אינו פוטר בין בתוך זמנו בין לאחר זמנו. ובפטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו. והלוקח בהמה מניקה מן הגוי פטורה מן הבכורה, דלא מרחמא עליה אלא אם כן ילדה.
<h2>דף כו:</h2>
עד כמה חייב ישראל ליטפל בבכור, בבהמה גסה חמשים יום, ובדקה שלשה חדשים, דקיימא לן כרבי יוסי אפילו במקום רבים, דנימוקו עמו, אי לאו דפסי' תלמודא דאין הלכה כמותו. אחר הזמן הזה לא רצה כהן לקבלו לא כפינן ליה. אמר לו הכהן תוך הזמן הזה "תנהו לי" לא יתננו לו. הכהנים והלויים והעניים המסייעים בבית הרועים כדי שיתנו להם בכורות ובבית הגרנות ובבית הטבחים אין נותנין להם תרומות ומעשרות בשכרן.
<h2>דף לג.</h2>
כששחט בכור בעל מום מותר להפשיטו דרך הרגליים כל העור שלם ולעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש או לכל עניני תשמיש שירצה.
<h2>דף לג:</h2>
בכור שאחזו דם יקיז, אע"פ שהוא עושה בו מום ונשחט על אותו מום, כיון דלא היה בדעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא שלא ימות לא קנסינן ליה.
<h2>דף לד.</h2>
הצורם אוזן בכור, פירוש פוגם. הרי זה לא ישחט עולמית דברי רבי אלעזר וחכמים אומרים לכשיולד לו מום אחר ישחט עליו ובכהן מיירי. ושיעור פגימתו כדי חגירת צפורן. אומר ר"י זצ"ל שפגימה קטנה החגירת ציפורן אין להתירה על פי שלשה הדיוטות. אבל אם נצרם מן הסחוב הרבה הוי מום מובהק.
<h2>דף לו.</h2>
עד מפי עד כשר להעיד בבכור שלא הטיל בו מום זה בכוונה. לא היו מוחזקים בטלה שהוא בכור, ובא כהן בעליו ואמר "בכור הוא זה ומומו עמו", שלא הוטל בו מום זה בכוונה ובא להראותו לחכם אם קבוע הוא נאמן. כהן חבר נמי חשוד על הבכור של עצמו.
נאמן הכהן לומר "הראיתי בכור זה לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא" ושוחטו, ובלבד שיהו לו עדים שלא הטיל בו מום. ונאמן הכהן לומר "בכור זה נתן לי ישראל עם מומו". ונאמן ישראל לומר "בכור זה נתתי לכהן במומו", ואפילו היה הטלה קטן והגדיל ברשות הכהן אחר שנתנו לו. אין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עמו. ואי ליכא כהן בעיר ושומרו כל זמנו, כדפרישית לעיל, רואין לו אע"ג דליכא כהן.
נאמן הכהן לומר "הראיתי בכור זה לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא" ושוחטו, ובלבד שיהו לו עדים שלא הטיל בו מום. ונאמן הכהן לומר "בכור זה נתן לי ישראל עם מומו". ונאמן ישראל לומר "בכור זה נתתי לכהן במומו", ואפילו היה הטלה קטן והגדיל ברשות הכהן אחר שנתנו לו. אין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עמו. ואי ליכא כהן בעיר ושומרו כל זמנו, כדפרישית לעיל, רואין לו אע"ג דליכא כהן.
<h2>דף לו:</h2>
בזמן הזה אין מתירין את הבכור אלא בשלשה, ובמומין מובהקין כגון ניסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו, נפגמה אזנו הרבה מן הסחוס, בעל חמש רגליים או אין לו אלא שלש, או שרגליו קלוטות כשל חמור, או עינו אחת גדולה כשל עגל ואחת קטנה כשל אווז.
<h2>דף מז.</h2>
כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה, ופטורין מפדיון בכור אדם ופטר חמור. אבל אין נותנין פדיון הבן ופדיון חמור אלא לכהנים בלבד. ישראלית דאיעברא מגוי, בנה חייב חמש סלעים. לויה דאיעברא מישראל וכל שכן מגוי בנה פטור מחמש סלעים. כהנת דאיעברא מישראל בנה פטור מחמש סלעים. איעברא מגוי חייב בחמש סלעים דכיון דנבעלה לגוי איתחילא קדושתה והויא לה זרה.
<h2>דף מט.</h2>
מת הבן ביום שלשים אע"פ שנתן לכהן, יחזיר לו. אחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן. בכור אע"ג דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו לא מיחייב בפדיון עד אחר שלשים. בכור אע"פ שכלו לו חדשיו, אם נעשה טריפה תוך שלשים יום, אפילו חי אחר שלשים, פטור מחמש סלעים של בן.
מת האב תוך שלשים, בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראייה שנפדה. אחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיביא ראייה שלא נפדה. הפודה את בנו תוך שלשים, אי אמר לי' "מעכשיו", אפילו לא נתעכלו המעות עד אחר שלשים, אין בנו פדוי. ואי אמר ליה "הרי לך המעות ולאחר שלשים יחול פדיון בני", אם נתעכלו המעות תוך שלשים אין בנו פדוי. ובאשה כה"ג מקודשת.
<h2>דף מט:</h2>
הוא ליפדות ובנו ליפדות, הוא קודם לבנו. לא מיבעיא אי ליכא אלא חמש סלעים, אלא אפילו איכא חמש משעבדי וחמש בני חרי. דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא.
חמש סלעים של בן במנה צורי. פירש רש"י זצ"ל חמש סלעים הם חמשים פשיטים למשקל הברזל בקולוניא. והפשוט של משקל הברזל בקולוניא פשוט קולניש ושמינית פשוט ומעט יותר. וסך הכל עולה לחמשה דינרי' קולניש. וראבי"ה זצ"ל שמע מרבינו משה כהן זצ"ל שאמר לו רבינו תם זצ"ל, שכל הנותן תבואה לפדיון בנו [יתן] לפי חשבון ארבע סאין בסלע שהם שלשה עשר עומרים ומעט יותר. וכן יתן לכל סלע וסלע. או כשיעור הנמכרת תבואה הזאת יתן לכהן. וכן יכול לשער לפי שעת הזול שרגיל להיות בזמן הזה. ואם מתייקרת התבואה יחשוב החשבון כמה היה עולה בשעת הזול ויוצא בברור ידי חובתו. והגאונים כתבו, כיצד פריק ליה, מייתי ליה קמי כהן. ואומר לו אבי הבן "הילך אלו הדמים או תכשיט זה או בגד זה. ויהיה בני הבכור פדוי ממך". ובלבד שיהא בו שוה חמש סלעים. והסלע משקל שפ"ד שעורים.
<h2>דף נא.</h2>
אין פודין בכור אדם לא בשטרות ולא בעבדים ולא בקרקעות. כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים, חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. רבי חנינא היה כהן והוה רגיל דשקיל ומהדר. חזייה לההוא גברא דהוה קאזיל קמיה כדי שיראנו מהלך לפניו ויחזירם לו. אמר לו "לא גמרת ויהבת נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך אין בנך פדוי אם אחזירם". לישנא אחרינא, "אפילו לא אחזירם אין בנך פדוי". הילך מנה בפדיון בני על מנת שתחזירהו לי, בנו פדוי. אם הכהן צריך לחפץ אחד לדבר מצוה, יכול לקבלו לפדיון הבן בעבור חמש סלעים אע"פ שאינו שוה [כל כך]. המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותן.
